top of page

הדרך לסיום כתיבת ספרי

מדבר, שקט ודממה של רוח שמעיפה לי את הבלורית בכל פעם שאני פותח חלון, ורגע שאיקח איתי לעד. הרגע הזה מוקדש לילדיי. אדם בכורי, ליאם ורון, אהוביי הניצחיים. ובדרך למדבר חשבתי למה דווקא כאן, יותר מכל המקומות בעולם, בחרתי לסיים את ספר הביכורים שלי (ערוך כבר 95%), לשבור את השרשרת. ומנוף החלון שמונח כאן ממש מולי, הבנתי. מצפה רמון, פסגה ומכתש... בכל אחד מאיתנו יש את שניהם, בכל אחד מאיתנו יש מכתש נראה לעין, ומכתש חבוי. כל אחד מאיתנו הגיע לפיסגה, כזו או אחרת. והפחד הגדול שבנו הוא המכתש החבוי, הנסתר. האם יש בנו את האומץ לחשוף אותו בפני עצמנו? האם נתגבר על הפחד ונחשוף אותו לאחר? הספר לשבור את השרשרת החל ממכתש עצום שנוצר בי בפתאומיות ביום בהיר, מכאב נורא. ומבלי לדעת למה זחלתי על מדרונותיו אט אט בכדי לא לתת לו לקבור אותי. בהתחלה טיפסתי בעזרת כפות ידיי, אחר כך על ברכיי והיום סיימתי בריצה בפיסגה.

זהו מסע של שלוש שנים שידעתי איך הוא מתחיל אבל לא ידעתי איך הוא יסתיים. מסע שהגיע לסיומו, מסע שלימד אותי שלא משנה מה, וכמה שהדרך תהיי קשה, לעולם ותמיד אדאג להיות בתנועה.

ולמי ששואל על מה הספר ? הוא עלינו, על כל אחד ואחת מאיתנו. על הילד שבנו, הילד שלנו, ההורים שאנחנו וההורים שלנו, על אהבה וכאב ושמחה וצמיחה... ובעיקר לדעת שלשבור את השרשרת זו בחירה, גם אם היא קשה לניתוק, ואינה מאפשרת... זו בחירה.



0 comments

Recent Posts

See All

Commentaires


bottom of page