מי מאיתנו לא הצליח לפחות פעם אחת בחייו לומר את הכל לאחר או לאחרת, והתאכזב מאותו הרגע שהלך לאיבוד.  לומר תודה, סליחה ובוא נדבר ובעיקר נתחבק.  למי מאיתנו זה לא קרה, פספוס של רגע, של רגש שלא נאמר, ודלת הקסמים נותרה נעולה. כל כך פשוט לספר כמה אני מתגעגע אליך,  איך אני חושבת עליך, ואלוהים ישמור איך לא הספקתי לומר הכל,   איך דווקא את הדבר החשוב שכחתי לומר. לפעמים אנחנו אפילו מתכננים את הרגע, מתכוננים, עושים חזרות, כל זאת רק שנאמר את האמת שבליבנו. לאותו הרגע אנחנו מצפים  בכיליון עיניים, אוזרים אומץ לומר את המתרחש בלב ובראש לקרובים ביותר שאיתנו, ואז ברגע האמת, שותקים או נעלמים לתוך עננה אפורה או שחורה, לא קשורה למה שבאמת חשוב לומר באותו הרגע. אולי זה הפחד,  או השיתוק,  גם המבוכה באה לבקר, מה שבטוח שקיים חשש מלהיפגע. כל אלו משאירים את האהבה תלויה באוויר, אינה נגישה, ברורה ולאחר זמן מה פשוט נשכחת. והכאב, מה עם הכאב, הגעגוע והעצב שבלב ??? מה עם לסגור מעגל, לומר סליחה ואפילו תודה??? עם הקרוב שלך, הבן או הבת, האבא או האמא,  או אדם שהרגשת אליו רגש אבל דבר לא נאמר. ייתכן שהקרוב אליך גר בארץ רחוקה וייתכן שהוא גר במרחק צעידה,  לשניהם מגיע לדעת, אבל הכי חשוב לך מגיע לומר את שעל ליבך. 

​

זהו המקום וזוהי הבמה שאני מעניק לכם לכתוב את המכתב שלא נכתב.

​

שלכם באהבה, מורי